קואיצ'י טוהיי (Koichi Tohei) נולד בינואר 1920. בגיל 9 התחיל להתאמן בג'ודו. מגיל 17 למד מיסוגי ודזן. בגיל 19 החל ללמוד אייקידו אצל מוריהיי אואשיבה. בגיל 25 התחיל ללמוד את עקרונות איחוד הנפש והגוף אצל טמפו נקמורה. לימד עקרונות קי ואייקידו בארצות הברית ובאירופה החל משנת 1953. בשנת 1971 ייסד את "אגודת חקר הקי" (KI NO KENKYUKAI), שבה מלמדים עד היום את עקרונות ההתאחדות עם היקום ואת היכולת ליישם עקרונות אלה בקיאצו ובחיי היום-יום. ב-1 במאי 1974 ייסד את "שין שין טויצו אייקידו", הידוע מחוץ ליפן בשם "קי-אייקידו", כלומר אייקידו המבוסס על עקרונות איחוד הנפש והגוף וההתמזגות עם היקום.

קואיצ'י טוהיי, כשדיבר על עצמו, תמיד הדגיש שכל חייו הקדיש ללימודים מטאפיזיים, ובכוונתו להמשיך בהם עד סוף ימיו, שכן היקום הוא אינסופי — אין לו תחילה ואין לו סוף, ולכן אסור לנו להסתפק במה שהשגנו. ככל שאנו לומדים יותר על תחום מסוים, כך אנו מבינים יותר כמה עוד נותר ללמוד. ליהנות מחיים מלאים — זוהי ההנאה הגדולה ביותר.

קואיצ'י טוהיי התחיל לעסוק בג'ודו בגיל תשע. למרות שמלידתו היה ילד חולני ושברירי, האימונים בג'ודו חיזקו את הקי שלו והצליחו — הוא ניצח בתחרויות ג'ודו בין הסטודנטים. אולם יום אחד, באימון, נפצע בחזה והרופא אסר עליו לעסוק בג'ודו ובפעילות גופנית, והגביל אותו להליכות קצרות בלבד. תפנית זו דיכאה לחלוטין את קואיצ'י טוהיי והקי שלו נחלשה.

מה שחווה באותם ימים לימד אותו שאדם יכול לחלות בגופו, אך נפשו לעולם אינה צריכה להיכנע למחלה. הימים המייסרים שבילה במיטה שכנעו אותו שאסור לבזבז את חייו בצורה כזו.

כעבור חודשיים החל קואיצ'י טוהיי להרגיש מספיק טוב כדי לשבת. הוא התחיל לקרוא ספרים על לימוד מטאפיזי, מדיטציה ודת. נקראו "שיחות ודיונים" של קונפוציוס ו"מנציוס" — שני ספרים סיניים עתיקים, וכן ביוגרפיות של אנשים גדולים רבים בעולם. במיוחד ריתק אותו יצירת מופת סינית עתיקה נוספת — "סאיקונטאן", שנקראה פעמים כה רבות עד שכמעט שינן אותה בעל פה. (לפי עדותו של אוצ'י-דשי קוטוג'י שיגרו, קואיצ'י טוהיי קרא מסות וספרים רבים על מאסטרים של דזן ומאסטרים של אמנויות לחימה, ולעתים קרובות, באימונים בהומבו-דוג'ו, ציטט אמרות של מיאמוטו מוסאשי מ"ספר חמשת הטבעות", וכן אמרות ממקורות אחרים).

בהדרגה הגיע קואיצ'י טוהיי להחלטה להתחיל ללמוד בעצמו, החלטה שהתחזקה לאחר שקרא את הספר "שיחות עם המורה". ספר זה מוקדש לחייו ולפילוסופיה של מאסטר אמנות הלחימה והמדינאי היפני יאמאקאו טשו. הספר עסק בנחישותו העיקשת ללכת בדרך פרקטיקות סגפניות. רושם חזק במיוחד עשה תיאור הלימודים בדוג'ו שונפוקאן. כשנודע לו שמחבר הספר למד בדוג'ו איצ'יקוקאי, הנמצא לא רחוק מטוקיו, יצא קואיצ'י טוהיי לשם.

בתחילה לא קיבלו אותו לדוג'ו בגלל מבנה גופו השברירי ומראהו החולני. אך קואיצ'י טוהיי עמד על רצונו ללמוד בדוג'ו, והוצע לו לעסוק תחילה בדזאדזן, ולאחר מכן, כשיתחזק, לעבור לפרקטיקת מדיטציה — מיסוגי.

הישיבה בדזאדזן החלה בשעה 6 בערב. מ-7 עד 8 המאסטר ג'וסיי אוטה העביר הרצאות. לאחר חצי שנה של לימודים שיקם קואיצ'י טוהיי את בריאותו ואת כוח הקי שלו. בדזאדזן הוא יכול היה לשבת כל הלילה. עד מהרה הותר לו לעבור למיסוגי — שיטת נשימה שפותחה על ידי אנשי דת השינטו. שיטה זו מתבססת על כך שכולם מפיקים צלילים בזמרה בהרמוניה עם צלצול פעמונים. בפרט, שמונה הברות הושרו: "טו-הו-קא-מי-אה-מי-טא-מי". (פרקטיקה זו נהוגה גם כיום בהומבו דוג'ו של קואיצ'י טוהיי. במהלך הזמרה, ביד ימין נלקח פעמון, מורם ומונחת בחדות כלפי מטה אל הברך הימנית, כאילו מדובר בחרב, בקצב הנשיפה והצליל). פרקטיקה זו מחזקת היטב את הנפש והגוף ואינה מאפשרת לקי להיחלש.

בערב הראשון לאחר המיסוגי החלו כאבים בחזהו של קואיצ'י טוהיי, דומים לכאבים שחש כשחלה בדלקת הצדר. אך הוא לא נטש את לימודיו, כי נשבע לעצמו שלא יפסיק אותם גם אם הם יהרגו אותו. "הכול בסדר", חשב. "אם גורלי למות, שאמות". לאחר שהשלים עם מחשבה זו, המשיך להתאמן והכאב החל לפחות בהדרגה, ולאחר שלושה ימים חלף לחלוטין.

כעבור זמן מה הפך קואיצ'י טוהיי לתלמיד הבכיר וסייע למתחילים להשתפר. כשישב בדזאדזן כל הלילה, קואיצ'י טוהיי היה הולך לבית הספר ותמיד נרדם במהלך השיעורים. ומכיוון שבזמן זה ישב ללא תנועה ושמר על יציבה טובה, חבריו לכיתה כינו אותו "טנג'ו יואיגה דוקוסאן", שמשמעותו "אני מרכז היקום" — זהו פתגם בודהיסטי ידוע.

כשנה לאחר מכן ויתר קואיצ'י טוהיי על לימודי הג'ודו, מכיוון שלאחר תרגול הדזן והמיסוגי הם כבר לא הביאו לו סיפוק. טכניקות הג'ודו התבססו רק על תנועת הגוף והתעלמו מתנועות הנפש. מורו של קואיצ'י טוהיי במועדון הג'ודו מסר לו מכתב המלצה אל מאסטר האייקי-בודו מוריהיי אואשיבה.

בזמן שהגיע לדוג'ו של אואשיבה, המאסטר לא היה במקום, ולכן קואיצ'י טוהיי שאל את תלמידו של מוריהיי אואשיבה מהו אייקידו. התלמיד תפס את ידו של קואיצ'י טוהיי והפעיל אחיזה כואבת. הכאב היה עז, אך הוא סבל והמשיך להביט בפני התלמיד. (פעם, לפני זמן רב, סמוראי יצא לקוריאה כדי להילחם בנמר. הסמוראי הניח לנמר לכרסם את ידו, וביד השנייה שלף את חרבו והרג את הנמר.) כשראה את תגובתו של קואיצ'י טוהיי, התלמיד הפסיק. קואיצ'י טוהיי היה מאוכזב והתכוון לעזוב, אך באותו רגע חזר מוריהיי אואשיבה והדגים עם תלמידו זריקות שמבחוץ נראו מזויפות. המאסטר אואשיבה הציע לקואיצ'י טוהיי לתקוף אותו. קואיצ'י טוהיי ניסה לתפוס אותו, אך מיד מצא את עצמו על הטאטאמי. הוא לא הצליח להבין איך המאסטר הצליח להשליך אותו. הוא לא חש שהופעל כוח כלשהו על גופו. אילו הופעל כוח, אפשר היה לחשוב על הגנה, אך הוא לא חש בשום כוח כלל. קואיצ'י טוהיי הבין שזה מה שחיפש.

לקואיצ'י טוהיי היה מזל, הוא התקבל כתלמיד. וכבר לאחר 6 חודשים איש בדוג'ו, למעט המאסטר אואשיבה, לא הצליח להשליך אותו בטכניקת קוקיו-דוסה, המבוצעת בסייזה.

מאוחר יותר הבין קואיצ'י טוהיי מה הסיבה. מבלי שהיה מודע לכך, הוא קיים את הראשון והשלישי מתוך ארבעת העקרונות הבסיסיים של איחוד הנפש והגוף: לשמור את תשומת הלב בנקודה האחת ולהירגע לחלוטין. הוא ביצע זאת הודות לפרקטיקה שנרכשה בדזן ובמיסוגי, שכן אי אפשר לשבת בדזאדזן כל הלילה עם ידיים וכתפיים מתוחות, או לבצע מיסוגי כל היום. כדי לעסוק בכך לאורך זמן יש להירגע לחלוטין. כך, קואיצ'י טוהיי הגיע לדוג'ו של מוריהיי אואשיבה כשהוא כבר שולט ביכולת לאחד נפש וגוף, ולכן החל לרכוש את מיומנות האייקידו במהירות.

כבר שנה לאחר תחילת הלימודים החל קואיצ'י טוהיי ללוות את מוריהיי אואשיבה ולעתים להעביר שיעורים במקומו. באותה תקופה היה לקואיצ'י טוהיי חגורה שחורה בג'ודו, אך לא היו לו דרגות כלשהן באייקי-בודו, למרות שלימד שם אנשים.

במהלך הפרקטיקה הרוחנית שלו פתר קואיצ'י טוהיי קואנים רבים וחשב שהוא מוכן למוות. אולם השתתפותו בפעולות לחימה בשנת 1944 בשטח סין הראתה את ההבדל בין חיי היום-יום לבין קרב אמיתי. קואיצ'י טוהיי חש בושה מרה על הפחד שחווה במהלך הקרבות. הוא הבין שאינו מוכן למוות והחל לשבת בדזאדזן לאורך זמן, מהרהר כך: "אם ליקום יש תבונה, הוא לא יאפשר שכל הלימודים שלי ירדו לטמיון. מוקדם מדי לי למות, כי לא הספקתי לסיים את מה שהתחלתי. אם עלי למות עכשיו, משמע שהיקום חסר תבונה ואיני רוצה להתעסק עם יקום כזה. אעזוב אותו בשמחה. אקבל בשמחה את החלטת היקום אם עלי לחיות או למות". לאחר ההחלטה שקיבל חש קואיצ'י טוהיי קלות רבה וחופש בנפשו. זה היה מצב של הרפיה אמיתית — השני מתוך ארבעת העקרונות של איחוד הנפש והגוף. לאחר מכן הכדורים כבר לא הטרידו אותו. הוא החל להבין שאם סומכים על היקום ונרגעים לחלוטין, היקום ממלא בקי טרייה, ואז אפילו כדורים אינם פוגעים באדם כזה.

כך התבססה בקואיצ'י טוהיי הוודאות שכאשר נרגעים לחלוטין ומתמלאים בקי, אפשר להתמודד עם כל קשיי החיים.

במהלך מצבים חריפים בחזית, קואיצ'י טוהיי הפנה את כוחו אל החלק התחתון של הבטן, ולעתים קרובות החל לחוש חולשה. ואם שכח מנקודה זו, פחד שיתק אותו. פרדוקס זה בלבל את דעתו ודחף אותו לחקור. כתוצאה מכך הבין שהחלק התחתון של הבטן אינו המקום שבו יש להפנות את הכוח. מספיק לרכז את הנפש בו — והכוח מגיע מעצמו למקום הנכון בגוף. כך הגיע קואיצ'י טוהיי למסקנה שהשיטה היעילה באמת בכל מצב היא אחת — לרכז את תשומת הלב בנקודה האחת מתחת לטבור.

לאחר מכן חש קואיצ'י טוהיי קלות, יכול היה להירגע לחלוטין ולשמור על היכולת לשלוט בכל מצב חריף ומורכב.

לאחר סיום המלחמה חידש קואיצ'י טוהיי את לימודי המיסוגי והאייקידו, ועד מהרה קיבל דאן שישי. בשנת 1952 העניק לו המאסטר אואשיבה דאן שמיני, וכעבור ארבע שנים — דאן תשיעי, ומינה אותו למדריך הראשי במטה הכללי של האייקידו.

באותה תקופה הגיעה הטכניקה של מוריהיי אואשיבה לשלמות. איש לא הצליח להבין מאין נובעת הזרימה החלקה של תנועותיו. תלמידיו, שהשתמשו באותה טכניקה, לא הצליחו להתגבר על היריב.

קואיצ'י טוהיי הוצג בפני המאסטר טמפו נקמורה, שלימד איחוד נפש וגוף במקדש גוקוקויי בטוקיו. המאסטר נקמורה עסק ביוגה בהרי ההימלאיה, ולאחר שחזר ליפן החל להטיף על הכוח העצום שיש לאדם, ועל כך שהנפש מניעה את הגוף. בהרצאות אלה הבין קואיצ'י טוהיי שמוריהיי אואשיבה תחילה השפיע על נפשו של התוקף, ורק אז השליך את גופו, כך שלא יכול היה להתנגד. ואילו תלמידיו ניסו מיד להזיז את הגוף, מבלי להשתמש תחילה בנפש, ולכן הזריקות לא הצליחו.

אך כיצד אפשר לשלוט בנפשו של אדם אחר? לפני שמשפיעים על נפש זרה, צריך קודם ללמוד לשלוט בנפש של עצמך! לאחר הרהורים כאלה, הגיע קואיצ'י טוהיי למסקנה שהבסיס של אייקידו הוא איחוד הנפש והגוף.

אייקידו הוא בעצם הדרך להתאחד עם הקי. אך אם רואים טכניקה זו כאמצעי להתמזג עם הקי של אנשים אחרים, הרי שזו הבנה שגויה של מהות האייקידו, ובמקרה כזה שיטותיו הופכות ללא יעילות. אייקידו צריך להיות הדרך להתאחד עם קי היקום. וכדי להיות אחד עם היקום, קודם כל צריך ליישר בין הנפש לגוף. אחרת, אם הנפש והגוף מופרדים, כיצד אפשר להיות היקום כולו? אייקידו אמיתי מבוסס על איחוד הנפש והגוף.

לאחר שחשב ובחן מחדש את כל טכניקת האייקידו לאור כללי איחוד הנפש והגוף, הבין קואיצ'י טוהיי שבעבר השתמש רק בכוח פיזי, אך לאחר שלמד להשפיע על הקי של היריב, יכול היה בקלות להשליך אדם גדול מבלי להפעיל כוח.

קואיצ'י טוהיי היה אדם נמוך קומה, אך לימד אייקידו בארצות הברית ובאירופה לאנשים שהיו גדולים ממנו פי שניים, והתמודד עם ארבעה או חמישה תוקפים בו-זמנית. בעזרת כוח פיזי בלבד היה בלתי אפשרי לעשות זאת. לכן קואיצ'י טוהיי תמיד אמר לתלמידיו:

"לפני שתלמדו להשתמש נכון בטכניקת האייקידו, עליכם ללמוד לאחד את הנפש והגוף. זוהי דרך פיתוח הקי. המטרה העיקרית של האימון היא טכניקת אייקידו נכונה, ואיחוד הנפש והגוף הוא האמצעי להשגתה".

כל עוד המאסטר מוריהיי אואשיבה היה בחיים, דיברו כל הזמן על קי. אך לאחר מותו, אנשים לא רק שהפסיקו לחשוב על קי, אלא בכלל משתדלים להימנע ממילה זו. לכן האייקידו של מוריהיי אואשיבה החל להפוך לטכניקה פורמלית.

מתוך שאיפה לשמר ולפתח את הידע על איחוד הנפש והגוף, החליט קואיצ'י טוהיי לעזוב את אייקידו האייקיקאי וייסד ארגון עצמאי — Shin Shin Toitsu Aikido Kai — להפצת קי-אייקידו, אייקידו המבוסס על עקרון איחוד הנפש והגוף.

קואיצ'י טוהיי נפטר ב-19 במאי 2011 בגיל 91. בנו, שיניצ'י טוהיי, המשיך את דרכו של אביו ועמד בראש הארגון הבינלאומי Shin Shin Toitsu Aikido Kai.

כיום מתרגלים קי-אייקידו כ-30,000 איש ביפן ולמעלה מ-100,000 איש ברחבי העולם.

חומר זה פורסם בהכרת תודה לאתר הפדרציה הרוסית המאוחדת לקי-אייקידו (ki-aikido.ru).