מתי בפעם האחרונה שמתם לב לנשימה שלכם? לא נשימה עמוקה שעשיתם כי מישהו אמר לכם "תנשמו עמוק ותירגעו". הנשימה הטבעית, השקטה, זו שקורית מאליה.
רובנו חיים בלי לשים לב לנשימה בכלל. היא קורית ברקע, אוטומטית, בלי שום מחשבה. ודווקא בגלל זה, כשאנחנו לחוצים, עצבניים או מפוחדים — הנשימה היא הדבר הראשון שנפגע. היא נעשית קצרה, רדודה, ולפעמים אנחנו אפילו עוצרים אותה בלי לשים לב.
קואיצ'י טוהיי סנסיי, מייסד שיטת שין שין טואיצו אייקידו — קי-אייקידו, הבין שהנשימה היא הגשר המדויק ביותר בין הגוף לנפש. לא מטאפורה, לא סמל — גשר ממשי. כשהנפש סוערת, הנשימה מזדעזעת. וכשהנשימה רגועה ועמוקה, הנפש נרגעת מאליה.
מתוך הבנה זו, טוהיי סנסיי פיתח תרגול שנקרא 氣の呼吸法 (נשימת קי — Ki no Kokyuho) — שיטת נשימה שהפכה לאחד מעמודי התווך של קי-אייקידו, לצד תרגול הטכניקות ומדיטציית הקי.
התרגול
העיקרון פשוט להפתיע: שבו בתנוחה נוחה, עם גב ישר אך לא נוקשה. נשפו את כל האוויר בשקט דרך הפה — נשיפה ארוכה, איטית, כאילו אתם נושפים דרך קשית דקיקה. כשהאוויר נגמר, סגרו את הפה ותנו לאוויר להיכנס דרך האף בטבעיות, בלי מאמץ, כאילו הגוף שואב אותו מעצמו. ואז שוב — נשיפה ארוכה ואיטית.
זה הכול? כן. וגם לא.
כי מה שנראה כמו תרגול נשימה פשוט, הוא בעצם אימון עמוק לאיחוד הגוף והנפש. ההבדל בין נשימת קי לבין תרגולי נשימה רגילים נעוץ בגישה הבסיסית: אנחנו לא מנסים לשלוט בנשימה. אנחנו משחררים אותה.
לא שליטה — שחרור
טוהיי סנסיי הסביר שרוב האנשים, כשהם מנסים "לנשום נכון", מפעילים מאמץ. הם מתאמצים למלא את הריאות, מתאמצים לנשוף לאט, מתאמצים להיות רגועים — וכל המאמץ הזה הוא עצמו מתח. זה כמו לנסות לישון בכוח: ככל שמנסים יותר, כך זה פחות עובד.
בנשימת קי, הכיוון הפוך. אנחנו מתחילים בנשיפה — משחררים את מה שיש. לא דוחפים את האוויר החוצה, אלא נותנים לו לזרום בעדינות, כמו רוח קלה שנושבת מההר. ורק כשהגוף מוכן, הוא שואב אוויר חדש מעצמו — כי הטבע לא סובל ריק.
סיפור משדה הקרב
יש סיפור מפורסם שטוהיי סנסיי היה מספר לתלמידיו. כשהיה חייל צעיר במלחמת העולם השנייה ושירת בסין, הוא חלה בדלקת ריאות חמורה. הרופאים לא נתנו לו סיכויים גדולים. באותם לילות ארוכים, כשהחום עלה והנשימה נעשתה קשה, הוא נזכר בלימודיו אצל טמפו נקאמורה סנסיי — מורה יפני שלימד עקרונות של שליטה עצמית דרך הנפש. טוהיי החליט שאם הוא עומד למות, הוא ימות ברוגע מוחלט. הוא הרפה את כל גופו, הפסיק להילחם במחלה, והתחיל לנשום בשקט ובעומק — נשיפה ארוכה, שאיפה טבעית, שוב ושוב.
הוא החלים.
שנים אחר כך, כשכבר היה מורה בכיר לאייקידו ומייסד קי-אייקידו, הוא הפך את אותו עיקרון לתרגול יומיומי שכל תלמיד יכול ללמוד. הוא אמר שנשימת קי אינה טכניקה רפואית — היא דרך חיים. כשאנחנו נושמים נכון, אנחנו חיים נכון. כשאנחנו משחררים את הנשימה, אנחנו משחררים את המתחים שאנחנו אוגרים בלי לשים לב — בכתפיים, בלסת, בבטן, במחשבות.
בפרקטיקה
בפרקטיקה של קי-אייקידו, נשימת קי מתורגלת בדרך כלל בישיבת סייזה — ישיבה יפנית על הברכיים — או בישיבה רגילה על כיסא. התרגול מתחיל ומסתיים כל שיעור, ומומלץ לתרגל אותו גם בבית — אפילו חמש דקות ביום יכולות לעשות הבדל מורגש.
אבל הלקח העמוק ביותר של נשימת קי אינו מוגבל לרגעי התרגול עצמם.
חשבו על רגע של כעס. הגוף מתכווץ, הנשימה נעצרת, והמילים יוצאות חדות ומהירות. מה קורה אם דווקא ברגע הזה, במקום להגיב, אתם פשוט נושפים — לאט, בשקט, עד הסוף? ואז נותנים לשאיפה לבוא מעצמה?
חשבו על ליל נדודי שינה. המוח רץ, הגוף עייף אבל מתוח. מה אם במקום לספור כבשים, אתם מרכזים את תשומת הלב בנשיפה — רק בנשיפה — ומניחים לכל השאר להיעשות מאליו?
המפתח לכל ארבעת העקרונות
טוהיי סנסיי לימד שנשימת קי היא המפתח לכל ארבעת העקרונות הבסיסיים של קי-אייקידו. כשהנשימה עמוקה ושקטה, התודעה שוקעת באופן טבעי אל 臍下の一点 (נקודת האחד — Seika no Itten). הגוף מרפה מעצמו. המשקל שוקע כלפי מטה. והקי זורם החוצה. הכול מתחיל — ונגמר — בנשימה.
ואולי זו הסיבה שהמילה היפנית לנשימה, 呼吸 (קוקיו — Kokyu), מופיעה בשמות של כל כך הרבה טכניקות באייקידו. הנשימה אינה רק פעולה פיזיולוגית — היא הביטוי הישיר ביותר של הקשר בין הגוף לנפש.
תרגלו את זה עכשיו
בפעם הבאה שאתם מרגישים שהעולם לוחץ עליכם, עצרו לרגע. אל תנסו לפתור שום דבר. פשוט נשפו — לאט, עד הסוף. ותנו לגוף לשאוף מעצמו.
ייתכן שתגלו שבין נשיפה לשאיפה, יש רגע של שקט מוחלט — ובתוך השקט הזה, יש כל מה שאתם צריכים.
קי-אייקידו — הדרך לאיחוד הגוף והנפש.
מקור: ki-aikido.ru
← חזרה לבלוג